כשישבתי על השטיח הורוד במקלחת בבית של ההורים שלי בכיתה ו', עם יד אחת שמוטה על הרצפה, הלחי מונחת על הכתף ועיניים נפוחות מבכי שסוף סוף הצליח להפסיק כי כבר נגמרו כל המצברים, הבנתי שאני לא כמו כולם.
הספיקו לי ה12 שנים הראשונות של החיים כדי להבין את זה.
ניסיתי להסתיר, חשבתי שאפשר לתקן את זה, אבל זה לא עבד - בסוף הבנתי שאני שונה.

אבל היה לי היה כ כך קשה להראות את זה, ומרוב שנלחמתי לא להראות את זה - זה היה הכי בולט וגם הכי מסוכן.

כשבראש שלי משתוללות המחשבות על כמה שאני לא כמו כולם, וה
כי הנפש שלי שם הייתה במצוקה אדירה, ניסיתי להסתיר לשנות ולכפות על עצמי אמת אחרת, להיות כמו כולם.
ומתי הגיע השינוי? כשהגיע אליי סיפור אחר שהצלחתי להאמין בו.

וזה פשוט היה זה שאני לא כמו כולם.
אז איך אני יכול להביא לעצמי סיפור שאני אצליח להאמין בו?
אספר את האמת שלו.